קלאסיקות הקולנוע הישראלי: הסרטים שכל אחד צריך לראות לפחות פעם אחת

יש סרטים שהם הרבה יותר מסרטים. הם הופכים לחלק מהשפה, מהבדיחות המשפחתיות ומהזיכרון הקולקטיבי. בישראל, כמה מהם משודרים שוב ושוב בטלוויזיה בחגים, מצוטטים בשיחות יומיומיות ומוכרים גם למי שנולד עשרות שנים אחרי שיצאו לאקרנים. הקולנוע הישראלי עבר דרך ארוכה, מסרטים צנועים בשחור לבן ועד הפקות שזכו להכרה בפסטיבלים הגדולים בעולם. הנה מבט על כמה מהקלאסיקות החשובות, עם הסבר קצר על מה שהופך כל אחת מהן לשווה צפייה.

סאלח שבתי: הקומדיה שהגדירה תקופה

סרטו של אפרים קישון משנות השישים מספר על עולה חדש שמגיע עם משפחתו למעברה, ומתמודד עם הביורוקרטיה, עם הפוליטיקה ועם הקליטה הקשה. חיים טופול בתפקיד הראשי יצר דמות בלתי נשכחת, שובבה ומרירה גם יחד. הסרט היה אחד הסרטים הישראליים הראשונים שהגיעו למועמדות לפרס האוסקר לסרט הזר.

מעבר להומור, הסרט מציג ביקורת חדה על יחסה של המדינה הצעירה לעולים מארצות המזרח, ולכן הוא ממשיך לעורר דיון גם היום. יש מי שרואים בו סאטירה נוקבת, ויש מי שמבקרים את הסטריאוטיפים שבו. בכל מקרה, הוא נקודת התחלה חיונית להבנת הקולנוע הישראלי.

גבעת חלפון אינה עונה: הקאלט הנצחי

אם יש סרט ישראלי שהציטוטים שלו חיים בשפה המדוברת, זה כנראה הסרט הזה של אסי דיין, בכיכובה של חבורת הגשש החיוור. העלילה, על חיילי מילואים במוצב נידח בסיני, היא בעיקר תירוץ לרצף של מערכונים, דמויות מצחיקות ומשפטים שנכנסו ללקסיקון הישראלי.

קשה להסביר לצופה זר מה מצחיק כל כך בסרט הזה, וזה בדיוק חלק מהקסם שלו. הוא מבטא את רוח המילואים, את ההומור הישראלי היבש ואת היחסים בין אנשים מרקעים שונים שנזרקו יחד לאותו מקום. רבים צופים בו שוב ושוב, וכל צפייה חושפת בדיחה שלא שמו לב אליה קודם.

אסקימו לימון והלהקה: נוסטלגיה בצבעים עזים

בסוף שנות השבעים יצאו שני סרטים שהפכו לאבני יסוד של הנוסטלגיה הישראלית. אסקימו לימון, בבימויו של בועז דוידזון, עוסק בשלושה נערים בתל אביב של שנות החמישים, בחיפוש אחר אהבה ובהתבגרות, עם פסקול של להיטים מאותה תקופה. הסרט זכה להצלחה עצומה והוליד סדרת סרטי המשך.

הלהקה, בבימויו של אבי נשר, מתאר את חייה של להקה צבאית בסוף שנות השישים: החזרות, האהבות, המתחים והשירים. השירים מהסרט הפכו ללהיטים בפני עצמם, ומושרים עד היום בערבי שירה בציבור. שני הסרטים מציעים הצצה לישראל של פעם, עם כל התמימות והמורכבות שבה.

הגל החדש של שנות האלפיים

בתחילת שנות האלפיים חל שינוי משמעותי בקולנוע הישראלי. חוק הקולנוע וקרנות התמיכה אפשרו ליוצרים רבים יותר להפיק סרטים, והתוצאה הייתה פריחה של יצירה אישית ואיכותית. כנפיים שבורות של ניר ברגמן, על משפחה שמתמודדת עם אובדן, זכה להערכה רבה בארץ ובעולם. מבצע סבתא של דרור שאול, קומדיה קצרה ומבריקה על חיי הקיבוץ, הפך לקאלט של ממש.

באותן שנים החלו סרטים ישראליים להגיע שוב ושוב לשלב המועמדויות לפרס האוסקר לסרט הזר. בופור, על חיילים במוצב בדרום לבנון, וואלס עם באשיר, סרט אנימציה תיעודי וייחודי של ארי פולמן על זיכרון המלחמה, הוצגו בפסטיבלים מובילים והביאו את הקולנוע הישראלי לתודעה בינלאומית.

ביקור התזמורת: הומור עדין ואנושיות

סרטו של ערן קולירין מספר על תזמורת משטרה מצרית שמגיעה לישראל להופעה, אבל טועה בדרך ומוצאת את עצמה בעיירת פיתוח קטנה בנגב. במשך לילה אחד נוצרים קשרים בלתי צפויים בין חברי התזמורת לבין תושבי המקום.

הסרט מצליח לשלב הומור שקט, בדידות וחום אנושי, בלי מילים מיותרות. הוא זכה בפרסים רבים בעולם, ושנים אחר כך אף עובד למחזמר שהועלה בברודוויי וזכה בפרסים רבים. זו דוגמה מצוינת לכך שסיפור קטן ואינטימי יכול לגעת בקהל בכל מקום.

איך לצפות בקלאסיקות היום

רבים מהסרטים האלה זמינים היום בשירותי הסטרימינג המקומיים, בארכיונים דיגיטליים ובשידורים חוזרים בטלוויזיה. סינמטקים ברחבי הארץ מקיימים לעתים קרובות הקרנות מיוחדות של קלאסיקות, לפעמים בגרסאות משוחזרות ובליווי שיחות עם היוצרים או עם חוקרי קולנוע.

כמה רעיונות להפוך את הצפייה לחוויה:

• לארגן ערב צפייה משפחתי ולשלב דורות, כשהסבים מספרים על התקופה שבה יצא הסרט
• לצפות בסרטים לפי סדר כרונולוגי ולשים לב לשינויים בחברה הישראלית
• לחפש הקרנות מיוחדות בסינמטק או בפסטיבלים מקומיים
• לקרוא על הרקע ההיסטורי של כל סרט לפני הצפייה

למה כדאי לחזור לסרטים הישנים

צפייה בקלאסיקות היא לא רק עניין של נוסטלגיה. הסרטים האלה הם מסמך תרבותי שמספר את סיפורה של החברה הישראלית: הקליטה, המלחמות, ההומור, המתחים בין קבוצות שונות והחלומות של כל דור. הם מאפשרים להבין מאיפה הגיעו ביטויים, בדיחות ודימויים שאנחנו משתמשים בהם עד היום.

לדור הצעיר, שגדל על תוכן בינלאומי בשירותי סטרימינג, הסרטים האלה יכולים להיות גילוי מפתיע. מעבר לאיכות הקולנועית, יש בהם משהו מוכר ואינטימי, שפה ונופים שאי אפשר למצוא בשום הפקה זרה.

קלאסיקות לכל המשפחה

לא כל הקלאסיקות מתאימות לכל גיל. חלק מסרטי שנות השבעים והשמונים כוללים תכנים שאינם מתאימים לילדים צעירים, ולכן כדאי לבדוק מראש לפני ערב צפייה משפחתי. מנגד, יש סרטים ישראליים שמתאימים לצפייה משותפת עם ילדים בגיל בית הספר, ויכולים לפתוח שיחה מעניינת על החיים בארץ בעבר.

צפייה משותפת של כמה דורות היא חוויה מיוחדת: הסבים מזהים מקומות, שירים ואופנה מימי צעירותם, ההורים נזכרים בפעם הראשונה שראו את הסרט, והילדים מגלים עולם שלם שלא הכירו. שיחה אחרי הסרט יכולה להפוך לשיעור היסטוריה חי ומרגש.

הקולנוע הישראלי הוא אוצר של סיפורים, דמויות ורגעים בלתי נשכחים. מהקומדיות הקלאסיות של שנות השישים והשבעים ועד הסרטים שזכו להכרה עולמית, כל אחד מהם מוסיף נדבך להבנת התרבות המקומית. בפעם הבאה שאתם מחפשים מה לראות, שווה לשקול לחזור אחורה ולגלות מחדש את הקלאסיקות שלנו.